שטויות שעשיתי בקורונה

  1. יומולדת 40
    חגגתי יומולדת ארבעים, עגול ומאיים כמו חור שחור, לפי המסורת הפולנית, לבד בחושך.
    לא שבימים כתיקונם היתה מחכה לי מסיבה עם שמונים משתתפים, או אפילו שמונה. או אפילו ערב רומנטי במסעדה עם בעלי. אם כן, אז בטח אני זו שהייתי צריכה למצוא בייביסיטר וגם להזמין את המקומות במסעדה. בקיצור, סך הכל נחסכה ממני עבודה.
  2. זומולדת לשוגי
    עוד לפני הקורונה, הטריד אותי איך נחגוג לשוגי יומולדת? אנחנו גרים בדרום, רחוק מכל שאר בני המשפחה. ההורים שלי וחמותי לא סובלים אלה את זו וחמותי וחמי לא מדברים זה עם זה מאז הגירושים. בסוף, בחסות הקורונה, מצאנו פתרון: זומולדת. אין נסיעה ארוכה, אף אחד לא באמת צריך להפגש עם אף אחד, ואני לא צריכה לטרוח לנקות ולהכין המון אוכל. עם קצת עזרה, הסבתות הצליחו לתפעל את הזום, אבא שלי הצליח לעטות פרצוף נחמד, והסבתות עשו קוצי מוצי לאבישג. אני הכנתי עוגת שוקולד עם נרות וכיבינו אותה לקול צהלות כולם בזום. אז מסתבר שבזמן קורונה,
    You can have your cake and eat it too! All of it! Alone!
  3. התפטרתי
    פתאום. זה נראה לי לא הגיוני לעבוד עבור שלושים שקל לשעה. כאילו, כבר פאקינג חגגתי ארבעים. זה מה שהגעתי אליו אחרי שלושה תארים (במדעי השיט והבולשיט אבל עדיין), חיפושים ונדודים? ימות הקורונה ארוכים הם, והלילות גם. ביום אני עם שוגי, ובערבים היא התחילה למשוך יותר ויותר את שעת השינה שלה. לעבוד בלילות אחרי שכולי מרוטת עצבים בשביל משכורת מינימום? ממילא בעלי הוא זה שמפרנס אותנו. אז בשביל מה? בשביל שיהיה לי את כיסוי התחת הזה שאני עובדת בשביל להרגיש טוב מול חמותי והחברה? כבר לא איכפת לי. אני מתפטרת. ביי.
  4. ניסיתי לגמול את שוגי מחיתולים
    אז ניסיתי. היא בתגובה השתינה על הרצפה, החליקה על השתן. השתינה בחוץ, השתינה בבית. השתינה על הספה. עוד שהיתה קטנה היא השתינה לי בשפריץ ישר לפרצוף. בזמן האחרון אני שואפת לאפס פסולת, אבל עדיין מאוד רחוקה מזה. שמתם לב כמה מעודדים אותנו לייצר יותר ויותר פסולת? כל מוצר עטוף בפלסטיק ונדחף לתוך שקית בלי שאני בכלל מבקשת. אפילו אוכל. אפילו ירקות ופירות, כמו תותים וחסה. כאילו לפני המצאת הפלסטיק אנשים לא אכלו. וכמובן, חיתולים לתינוקות ולילדים עד גיל 17. כל פעם שאני מנסה לגמול את שוגי, ושמחה על זה שנגמרה עוד חבילת חיתולים והנה כבר לא תהיה ברירה, בעלי מגיע עם שתי חבילות חדשות של חיתולים, במידה גדולה יותר. במקביל, אני כבר מאבדת את הסבלנות כשהספה שוב מלאה בשתן ואחרי שעשיתי ספונג׳ה כבר חמש פעמים. כמה קשה להבין שפיפי עושים בסיר!? המיתולוגיה המשפחתית מספרת (כלומר אמא שלי) שאני נגמלתי בגיל פחות משנה ולא פספסתי פעם אחת. איך מעבירים את החוכמה? אני תמהה בזמן שאני מאבטחת את הטוסיק השובב בעוד חיתול רב פעמי.

ריחוק חברתי

כשרק התחילו ההגבלות ביציאה מהבית בעקבות הקורונה, חשבתי: מה ההבדל? כל החברות הטובות שלי נמצאות בעיר אחרת, בארץ אחרת וביבשה אחרת. ביישוב שבו אני גרה יש לי מכרים, לא חברים של ממש. זה יישוב קהילתי, עם חיי קהילה פעילים וקבוצות וואטצאפ קולניות. אני, שמעולם לא השתלבתי בקבוצות, נשארתי צופה פסיבית בהודעות הוואצאפ, ספונה לרוב בביתי מול מסך המחשב, למרות שאני גרה ממש על סיפה של שמורת טבע.

המצב קצת השתנה כששוגי נולדה. פתאום, הייתי חייבת לצאת, לקחת את התינוקת לטייל, לנשום קצת אוויר, לספוג קרני שמש בזהירות הראויה. ככל שהיא גדלה, היא רצתה יותר לצאת, להסתובב בחצר הבניין, לטפס במתקנים בגני השעשועים, להצביע על קקי של כלבים. התחלתי לדבר מדי פעם עם אמהות והורים אחרים, פגשנו ילדים אחרים מהגן ולמרות המופנמות שלי ניסיתי להשתלב פחות או יותר באינטראקציות המיני-חברתיות שנוצרו מדי פעם בהיותי אמא של שוגי.

עכשיו זה רק אני ואבישג ואבא שלה, יחד כל הזמן כמעט. אבא מנסה לעבוד. אבא אוהב את העבודה שלו. אבא הוא גם המפרנס והוא חייב לעבוד. ״אבא בדודה״ אומרת שוגי. ״כן, אבא נסע לעבודה״ אני מאשרת את דבריה. בימים האחרונים, לאור ההגבלות הוא עובד יותר ויותר מהבית. זה כמעט בלתי אפשרי. אני לעונת זאת, כמעט לחלוטין הפסקתי לעבוד ושוקלת להתפטר. אני לא אוהבת את העבודה שלי ואני לא מפרנסת איתה.

אני ממשיכה לחכות בנאיביות ניו-אייג׳ית שהקורונה תביא לי איזו תובנה, איזו התגלות לגבי מה באמת חשוב בחיים ובמה אני צריכה להתמקד. במקום זה, אני מרגישה את אותו בלבול שהרגשתי כשדב מת. לא יודעת מה נכון, מה לעשות, מה יש בכלל לעשות? להישאר בבית.

כל מה שאני יודעת זה שיש לי את שוגי ואת אבא של שוגי ואנחנו ביחד.

רגע עם שוגי

אחרי הטיול היומי שאחרי הגן, ואחרי ששרנו (כלומר אני שרתי ושוגי הקשיבה) כמה שירים מ״100 שירים ראשונים״, התעייפתי. בדרך כלל אני ממשיכה וממשיכה, ברצון לרצות לתת הכל לילדה שלי. מזון, נחמה, בידור.
״עוד!״ שוגי דרשה.
״אמא עייפה. אחר כך אני אשיר עוד. בואי נתכרבל״.
ישבנו שתינו על הספה, מכורבלות ומכוסות בשמיכת פליז. קר. כל הזמן קר לי ויבש לי כל כך.
״ציצי!״ היא דרשה, כי אם אין שירים אז לפחות ציצי.
״אמא עייפה וקר לה״
אבישג נגעה לי ביד. היא כנראה הבחינה פתאום בפצעים שמכסים את גב כפות הידיים שלי. יש גם כמה באמה ובמרפק שמאל, וגם בשוקי הרגליים, אבל אותם היא לא ראתה כי הם מכוסים.
״ללטף״ היא אמרה לפתע, ונגעה לי בעדינות ביד.
״ללטף״ היא המשיכה, וליטפה לי את הלחי.
רציתי לבכות, אבל הדמעות לא יצאו וטוב שכך. היא עוד לא בת שנתיים, מה היא צריכה את זה?

היום הבנתי סופית שמשהו לא בסדר איתי. כל הפצעים שמכסים לי את הגוף, היובש התמידי בעור, הקור שאני סובלת ממנו כל הזמן, הכל נפשי. איך מטפלים במשהו נפשי? טיפול פסיכולוגי נראה לי חסר תוחלת.

דר' ג'קנס: אנשים שניחנו בעור רגיש יהיו בדרך-כלל ערניים יותר ויקלטו במהירות את הסובב אותם מגיל צעיר. הם רגישים ומגיבים באופן מידי לגירויים חיצוניים. הם עשויים להתקדם מהר בעבודה, אבל הקידום יוסיף ללחץ המוטל עליהם הואיל ואינם בטוחים בעצמם ומאוזנים כמו בעלי "העור העבה". הם נוטים לעצבנות, אוהבים חיים מתוכננים ומונעים בעיקר מהראש. הם חושבים הרבה, במיוחד כאשר חיי היומיום מעמידים אותם במצבים מורכבים או בלתי צפויים.

מנקודת מבט אנתרופוסופית הם מרוכזים בעיקר במערכת העצבית-חושית. על מנת למצוא איזון הם צריכים להיות יותר בקשר עם הרגש שלהם ולנסות לבטא את רצונותיהם.

מתוך האתר של חברת וולדה

אחד הדברים שאני הכי אוהבת בשוגי, זה שהיא יודעת מה היא רוצה ואין לה בעיה לבטא את זה. לפעמים אני בוחנת אותה, רק כדי לראות איך היא תגיב. למשל, היום, הבאתי לה קוראסון טעים (תירגעו, בדרך כלל היא מנשנשת פירות בריאים) ואז שאלתי אותה: אפשר חתיכה?

״לא״ היא ענתה בפשטות ובנחרצות. ובזה נגמר העניין.

וכשהיא רוצה משהו…היא לא מוותרת. כמובן שהיא קיבלה בסוף ציצי. וגם שרתי עוד כמה שירים.

אני מקווה שכשתגדל היא תמשיך להיות מחוברת לעצמה ולרצונות שלה. מאוד חשוב להבדיל בין הרצונות שלנו לרצונות של אנשים מסביב. אני חושבת שמתישהו בחיים איבדתי את הדרך ואת הרצונות שלי בנסיון לספק את הרצון לרצות. כל האנרגיות שלי התנדפו ממני החוצה. בגלל זה אני עובדת במשכורת מינימום. בגלל זה אני בונה אתר אינטרנט בחינם, בפרויקט שלא נגמר. בגלל זה אני מנסה לרצות את החמות שאף פעם לא מרוצה.

איך יוצאים מהמעגל הזה?

״לא״ – ה״לא של שוגי מהדהד בראשי. פשוט, ישיר. תאמרי לא. אולי זה פשוט עד כדי כך?