הספר The Ten Year Nap – הרהורים על קריירה ויעוד

לפני כמה שנים, כשהייתי צעירה ותמימה (או לפחות תמימה יותר ממה שאני עכשיו), השתתפתי בסדנת קריירה שהועברה באוניברסיטה. רוב המשתתפים, כמוני אז, היו סטודנטים לקראת סיום תואר ראשון כלשהו שהתחילו לשאול את עצמם מה לעשות אחרי התואר, או פקפקו במסלול המקצועי שבחרו לעצמם. בין הסטודנטים היו מי שכמוני למדו בפקולטה ל"מדעי הדשא" כפי שכונתה בפי הפרגמטים שבחרו ב"מדעי המקצוע שהכי יכניס לי כסף", אך היו גם פרגמטים שפתאום חזרו בשאלה, והטילו ספק בדרך מסודרת וההגיונית שבחרו לעצמם. ובכל זאת, רובינו לא חשבנו על שאלות מהותיות בעניין קריירה, אלא יותר על ה"איך". איך לכתוב קורות חיים, איך להצליח בראיון עבודה, איך לעבור מבחני מיון. מנחה הסדנה, לעומת זאת, הבהיר שלדידו, מה שחשוב זה למצוא את הדבר שאתה אוהב לעשות, הדבר שאתה טוב בו (בהנחה שהשניים לרוב חופפים). השאר כנראה יסתדר מאליו, ברגע שתמצא את יעודך – הדבר הזה שאתה אמור לעשות עד סוף ימי חייך או לפחות עד הפרישה. הגביע הקדוש.

אף אחד לא פקפק בקיומו של הגביע הקדוש. יתכן שזו התרבות הקפיטליסטית שמעודדת קרייריזם שמועצם עוד יותר על ידי אופנת החשיבה החיובית. אם תחפש מספיק, תמצא את התשוקה שלך, את הדבר שאתה אוהב לעשות ואם תאמין ותעבוד קשה אז בטוח שתהיה מוסיקאי, שחקן, סופר, מדען, או יזם מצליח וידוע (כמובן שאף אחד לא חולם להיות שרברב מצליח). אני לא בטוחה ממה בדיוק צמחה השקפת העולם הזו.  ממהפיכה התעשייתית, האמונה המוחלטת בדת הקפיטליזם המקדש את ערך האינדיבידואליזם? אבל אני בהחלט מאמינה שזו השקפה תלוית תרבות, תרבות שקושרת סטטוס חברתי בקריירה ולכן כמובן מנכ"ל חברת הייטק יהיה בסטטוס יותר גבוה משרברב, אפילו אם השניים משתכרים משכורת שווה. בנוסף, הוורקוהוליות הפכה לערך עליון ולמשהו שיש להתגאות בו. למשל, יש לי קרוב משפחה שהוא יזם הייטק, ובמפגש משפחתי כלשהו אביו התפאר באוזני ש"הוא עובד כל הזמן, הוא אף פעם לא בבית". לעומת זאת, אם נבחן למשל את המעמדות באנגליה בתקופה הטרום תעשייתית, נגלה שהביטוי המובהק ביותר למעמד חברתי גבוה היתה הבטלה (עוד על נושא בפוסט המעניין קיצור תולדות בזבוז הזמן בבלוג דעת מיעוט). אדם ש"נאלץ" לעבוד לפרנסתו, נחשב בהכרח לבן מעמד נחות יותר מה-gentlemen of leisure, שלא נאלץ ללכלך את ידיו בעבודה, ומילא את ימיו בלמידה, מחקר וטיולים.

בעיצומי חיפושי אחר הגביע הקדוש האישי שלי, נתקלתי בראיון עם הסופרת מג ווליצר על ספרה השמיני The Ten Year Nap, כתבה מתורגמת מהניו יורק טיימס שפורסמה בעיתון הארץ באפריל 2008 תחת הכותרת עשר שנים בבית. הכתבה נחרטה בזכרוני, ובמיוחד הציטוט הבא של ווליצר: "הרעיון שלכולם יש ייעוד, לכולם יש כישרון ולכולם יש תשוקה לתחום מסוים פשוט אינו נכון". מאז, כבר הספקתי לקנות ולקרוא את הספר ולהרהר בו לא מעט. כמו גם קראתי מספר פוסטים שגרמו לי לחשוב עוד על הנושא הזה של קריירה וייעוד מקצועי מזוית קצת אחרת  (למשל, הפוסט המצוין הזה בבלוג מדע בזיוני שמתאר את הפער בין הפנטזיה הרומנטית על הקריירה המושלמת לבין המציאות הפחות זוהרת, הקטנה והבורגנית).

ונחזור לספר. "תנומת עשר השנים" (כמו שאני בוחרת לקרוא לו בעברית) מספר את סיפורן של קבוצת חברות, ארבע אמהות (לא אלה מהתנ"ך…) ניו-יורקיות: איימי, ג'יל, רוברטה וקארן.  ארבעתן נמצאות בנישואים יציבים פלוס ילד אחד או שניים. לכולן היתה קריירה או עבודה שהיתה משמעותית בחייהן הפרי-הריוניים: איימי היא עורכת דין, ג'יל למדה לתואר מתקדם וטיפחה שאיפות אקדמיות, רוברטה עסקה באמנות וקארן היא מתמטיקאית מבריקה. כולן יצאו ממעגל העבודה, המעגל הבטוח שמפרנס את ביתנו ואת אישיותנו, כדי "לגדל את הילדים". בינתיים, התינוק או התינוקת הפכו לילד/ה שכבר מראה סימני עצמאות. לילדים יש כבר תחומי עניין משלהם, ואמא כבר לא כל כך מעניינת אותם. וכשתמה התקופה האינטנסיבית של גידול הילדים, ה"תנומה" הזו שבמהלכה האם היתה כביכול מנותקת מ"העולם האמיתי" ומרוכזת כל כולה בגידול הילדים, האם מתחילה להתעורר ולבחון את מקומה בזוגיות, במבנה המשפחתי ובחברה בכלל. לדוגמה, בקטע הבא, איימי מבחינה בניצני העצמאות של בנה מייסון, שמתבטאים בין השאר בכך שהוא כבר לא מספר לה את הסיפורים האהובים שלו על אכילס, וכיצד תום התקופה האינטנסיבית של האמהות מביאה לתחושה גוברת של שעמום וחוסר סיפוק:

Increasingly, lately, there were fewer stories about Achilles. There were empty segments of time in the day, and Amy had become highly aware of them. She had only infrequently regretted being at home with Mason when he was little; there had been boring times and maddening times, but there were moments when he wanted only her, and there were also sudden bursts of the extraordinary. There was always so much to do: There were lists and plans and schedules that were essential to a well-run household and that were still laughably, almost hysterically tedious. (p. 14, The Ten Year Nap).

חלק מתהליך "ההתעוררות" כולל כמובן השוואה לאמהות אחרות, כמו  למשל האם הטוטאלית, זו שהאימהות הוא כל כולה, אבל במיוחד לאם הקרייריסטית שמשלבת את שתי החזיתות, עבודה ומשפחה, ועושה זאת בהצלחה. האם הקרייריסטית מגולמת בדמותה של פני רמזי, האידאל שעליו מביטות בקנאה האמהות האחרות, ובמיוחד איימי, שתחושת הערך שלה נסדקת עם ההתבגרות הבלתי נמנעת של בנה וההכרה ההולכת וגוברת שאולי לעולם לא תמצא את התשוקה שלה, הדבר הנכסף הזה שימלא את ימיה בחדוות העשייה.

בתור בורגנית זמן עם רגשות נחיתות כלפי בורגני הכסף, הזדהיתי עם הדמויות של איימי, ג'יל ורוברטה, שבניגוד לקארן, לא שלמות לגמרי עם הבחירה שלהן להתמקד בגידול הילדים. כמו כן, הדרך בה הוצג היחס של הסביבה לבחירה של אלו שבחרו להקדיש את מלוא זמנן לאמהות באינטראקציות חברתיות שונות הוא משעשע ועם זאת אמין (איימי נשאלת במסיבה מטעם העבודה של בעלה "אז מה את עושה?"). היחס נע מבלבול, פליאה ושיפוטיות כלפי אלה שלא עובדות בעבודה נוספת לחוסר הקשבה, כמו זה שמפגינה אמא של איימי שלא מפסיקה "לעזור" ולהציע רעיונות לקריירה במקום לשים לב לרצונותיה של בתה.

אני עצמי עדיין לא מצאתי תשובה טובה לשאלה שנשאלתי לא מעט: "מה את עושה?"

ובכן, אני חושבת לעצמי, בזמן שהגרביים שבעלי מפזר ברחבי הבית משרכות דרכן לבד לסל הכביסה, ממוינות בדרך פלא וקופצות למכונת הכביסה, ובזמן שהכלים נשטפים מעצמם וארנבוני האבק רצים להתחבא בפח הזבל מהבושה, אני קוראת, עושה ספורט, נפגשת עם חברים וכמו כולם, מבלה יותר מדי זמן בגלישה באינטרנט (האמת, את האחרון עשיתי גם כשעבדתי) ונלחמת בתחנת רוח עקשנית במיוחד – תיזה במדעי הרוח. לפעמים, בא לי לענות בכעס כמו איימי שעונה באחת הפעמים בהן היא נשאלת את השאלה הזו פעם אחת יותר מדי –  "אני אוכלת בונבונים כל היום". כשאדם מתומצת לכדי כותרת קליטה, "עורך דין", "עובד הייטק", "מנהל תיקי לקוחות" וכו', להיות סתם בן-אדם שעושה עבודה שאין בה רווח כלכלי (ניהול משק בית, גידול ילדים, התנדבות, תחביבים) נשמע כמו דבר בלתי נתפס. אבל האמת היא, שכשמים בצד את הצורך בהגדרה עצמית, הזמן עובר יופי. כמובן שאני עדיין זקוקה לכסף שיגדיר לי את טיב השופינג, אבל זה כבר משהו אחר. באחד מהקטעים האהובים עלי ביותר בספר, איימי נאלצת להתמודד עם השאלה הזו פנים מול פנים. הקטע מופיע בפרק בו איימי מתלווה לבעלה למסיבה מטעם משרד עורכי הדין בו הוא עובד, המשרד שבו גם היא עבדה לפני לידת בנה. כשבן שיחה אקראי במסיבה (עורך דין בשם רון דבנדיש) מגלה שהיא עבדה בחברה בעבר, הוא מייד שואל "אז איפה את עובדת עכשיו?". הגילוי שאיימי אינה עובדת במקום עבודה מסודר כלשהו, גורר בהכרח מבוכה ומכשול ביצירת מכנה משותף לשיחה, כמו גם מבט מבטל שכמו מביע מעין חוסר שביעות רצון סמוי מכך שאיימי אינה מתאימה לתבנית מקובלת על פיה אפשר להעריך אותה:

"So where do you work now?" Devenish asked.
"Nowhere," she said.
"Ah," he said. His eyes dashed past her, then quickly dashed back, as if realizing he had been reflexively rude and trying to cover it. But she'd seen the eye dash, just as she had seen it many times before in the city. If you had a career here, then you were given a chance to stump for yourself. People were relieved when you were able to say that you did something. Without the cloak of a profession, there was no way to judge you and come to some hasty decision.  If you said you did nothing, though, the person's eyes might dash past you, over to someone who did something and could be assessed and talked to with ease. (p. 322, The Ten Year Nap).

את עיקר ההנאה שלי מהספר שאבתי מתיאורים מדויקים כאלו של סיטואציות חברתיות קטנות שמצביעות על תופעות רחבות יותר ועל ציפיות חברתיות. אך מלבד ההזדהות האישית שלי עם התלבטות בנושא הקריירה, היופי בספר הוא באופן בו הוא שוזר את סיפוריהן של ארבע הנשים יחד. ארבעתן אמהות "רדומות", אבל לכל אחת מהן יש סיפור אישי משלה שהביא אותה לבחור באמהות במשרה מלאה ונסיבות אישיות כלכליות שישפיעו על בחירתה בעתיד – בין אם להמשיך בנתיב האמהות או לחזור למסלול הקריירה.

חשוב לי לציין שרוב הספר עוסק בנשים שלמזלן, עבודה היא בחירה או מזל, אבל לא הכרח. אלו privileged white women, שאמותיהן הפמיניסטיות כבר סללו להן את הדרך לעצמאות ולהן רק נשאר להתלבט ולהתחבט בשאלה איך למקסם את את הסיפוק שלהן בחיים. עם זאת, אין בכך לדעתי להמעיט בקושי של הנשים הללו, כמו גם ברלוונטיות של החיבוטים שלהן לנשים אחרות, פחות לבנות, פחות מבוססות כלכלית או "פחות נשואות", אם תרצו. כמו כן, הספר נותן הצצה קטנה לחייהן של נשים אמריקאיות בפרברים הסתמיים של מרכז היבשת, אלו שעבורן עבודה היא עניין של הישרדות, וקריירה אמיתית (להבדיל מעבודה) היא קרש הצלה מחיי שעמום ונטולי תרבות בעיר קטנה ומבודדת. פרק אחד מספק אפילו הצצה קטנטנה ומפתיעה לחייו של גבר (גבר!!!) קרייריסטי אחד. מכיוון שרעיון הקריירה מוצג מנקודות מבט של דמויות שונות, אני רואה בספר ניסיון לדון ברעיון הקריירה והייעוד ומוסכמות חברתיות מודרניות אחרות, יותר מאשר דיון נשי אקסקלוסיבי על אמהות.

אין בספר הארה או בשורה גדולה ואולי זו הבשורה שלו: להפסיק לחכות לבשורה הגדולה, זו שתכריז לנו על ייעודנו הנשגב ותגאל אותנו מחיי בורגנות משעממים. כל מה שהוא מבקש, זה לשים בחזית את סיפוריהן של אלה שאינן במרכז השיח הקפיטליסטי, אימהות לא-עובדות. וגם אם חלקן יחזרו לעבוד בסופו של הספר, אין זה רגע מכונן של "מציאת יעוד", אלא יותר הכרח של החיים, של הקיום היומיומי.

לסיום רק אציין שהספר לא תורגם לעברית. מחיפוש ברשת גיליתי שאחד מספריה של מג ווליצר תורגם בעבר לעברית (התנוחה, יצא בהוצאת מעריב ב-2005). אני מקווה ש"תנומת עשר השנים" אף הוא יתורגם לעברית מתישהו, למרות שהוא עוסק בנושא פחות עסיסי מאשר ה"תנוחה" (סקס, או ליתר דיוק, התמודדות של משפחה אחת עם העובדה שההורים כתבו ספר הדרכה על מיניות). אני בטוחה שהרבה נשים וסתם מי שמתלבט בנושא של קריירה, ייעוד וכל השאר ימצא בו עניין.

קטע מהפרק הראשון באנגלית:
http://www.npr.org/templates/story/story.php?storyId=88762428

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s